פסק-דין בתיק ע"א 1065/03

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת שושנה אלמגור), מיום 20.11.02, בת"א 84195/00, שלפיו נדחתה ללא צו להוצאות תביעת המערערת והמשיבה שכנגד (להלן:- " המערערת"; המשיבה והמערערת שכנגד תכונה להלן:- " המשיבה").

1.          הרקע

(א)       המערערת והמשיבה, חברות שעיסוקן בהפצת גז, ניהלו ביניהן משא ומתן לביצוע עיסקת מיזוג שלפיה תרכוש המשיבה את נכסי המערערת, ותיטול על עצמה את התחייבויותיה. עובר לתחילת המו"מ נקלעה המערערת לקשיים כלכליים, ועובדה זו הייתה ידועה למשיבה.

(ב)       ביום 4.3.99 חתמו הצדדים על נוסח ראשון של "זכרון דברים", שנערך בכתב ידו של מנהל המשיבה, מר יצחק שלומוביץ (להלן:- " מר שלומוביץ") (נספח "א" לתצהיר עדותו הראשית של מר משה גוטמן, מנהל המערערת (להלן:- " מר גוטמן")), וביום 15.3.99 חתמו הצדדים על נוסח מודפס ומפורט יותר הנושא את הכותרת "זכרון דברים" (להלן:- " ההסכם").

(ג)         על-פי ההסכם, התחייבה המשיבה לרכוש את כל נכסי המערערת (לרבות לקוחותיה, ציודה (סע' 1 להסכם) ויחידות דיור בביצוע (סע' 2 להסכם)), ופעילויותיה, וליטול על עצמה את מלוא התחייבויותיה כלפי לקוחות קיימים ומצטרפים (סע' 6 להסכם), לרבות התחייבויות על פי הסכמי ליסינג (סע' 8 להסכם), אך למעט תביעות לקוחות בגין חובות העבר (סע' 6 סיפא להסכם). בתמורה, התחייבה המשיבה לשלם למערערת סך 3,650,000 דולר, באופן ובזמנים הבאים: תשלום חד פעמי בסך 1,250,000 דולר, ו-120 תשלומים נוספים, כמפורט בהסכם, עבור יעוץ שוטף (סע' 10) - בין אם הייעוץ ינתן בפועל, ובין אם לא (סע' 13 להסכם). בסע' 12 להסכם נקבע, שתוקפו מותנה באישור מועצת המנהלים של המשיבה, שינתן עד תום חודש מרץ 1999, ושאם לא יתקבל אישור זה - יראה ההסכם כבטל מעיקרו. מועד העברת הפעילות, הציוד, הרכוש, הלקוחות וכו' אמור היה להתבצע לא יאוחר מיום 30.6.99, על פי שיקול דעת המשיבה (סע' 14 להסכם).

בסע' 15 להסכם נקבע:

" במידה וינתן אישור מועצת מנהלים כאמור, יחתם הסכם מפורט בין הצדדים לשביעות דעתם של שני הצדדים. במעמד חתימת ההסכם, תשלם סופרגז מקדמה בסך 250,000 דולר (מאתיים וחמישים אלף דולר) מתוך הסכום של 1.25 מיליון דולר האמור לעיל, ובתמורה תעביר גז מרכז לסופרגז חלק מהתחייבויותיה לסופרגז. יתרת הסכום, בסך מיליון דולר, תשולם עד ליום 30.6.99, אז תעביר גז מרכז את יתרת הציוד, הלקוחות והפעילות כאמור בסעיף 14 לעיל או עם העברת יתרת הציוד הלקוחות והפעילות, על פי המוקדם מבין שני המועדים."

בסע' 16 להסכם נקבע שהעיסקה כפופה לאישור הממונה על ההגבלים העיסקיים, ובסע' 17 נקבע:

" העסקה כפופה לאמות של נתונים אשר פורטו בתוכנית העסקית שנערכה ע"י "נקודת איזון" מחודש 9/98."

(ד)       למרות שניתן אישור דירקטוריון המשיבה למיזוג - לא נחתם הסכם מפורט (להלן:- " ההסכם המפורט") בין הצדדים, והעיסקה לא יצאה לפועל.

(ה)       ביום 21.8.00 הגישה המשיבה נגד המערערת כתב תביעה על סך 218,964 ש"ח, ובו טענה, שבין יוני 1998 לדצמבר 1999 סיפקה היא למערערת ציוד, מכשירים, אביזרים וחלקי חילוף בשווי האמור, והמערערת לא פרעה את חובה. בכתב התביעה לא נזכר ולו ברמז דבר קיומו של מו"מ, או של זכרון-דברים או הסכם.

המערערת, מצידה, הגישה כתב הגנה וכן הגישה כתב תביעה שכנגד, בו העלתה טענת קיזוז של סכום החוב, מחמת נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת המשיבה את ההסכם. בכתב התביעה שכנגד נטען, שהמשיבה ניהלה את המו"מ לאחר חתימת ההסכם (לקראת החתימה על ההסכם המפורט) בחוסר תום לב, ובלי להודיע למערערת שאין בכוונתה לחתום על הסכם מפורט ולהשלים את העיסקה. כתוצאה מהתנהלות זו, טענה המערערת, נגרמו לה נזקים העולים כדי 2,000,000 ש"ח, כשסכום התביעה שכנגד הועמד, לצרכי אגרה, על סך 1,000,000 ש"ח.

(ו)         ביום 15.4.02, לפני שהחלה שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה לסילוק סופי ומוחלט של החוב נושא תביעת המשיבה תשלם המערערת למשיבה סך 78,000 ש"ח כולל מע"מ, ותשיב לה 550 מיכלי גז. עוד הוסכם שטענת המערערת נגד חוב זה תישמר לה במסגרת התביעה שכנגד, כרכיב בסך 20,000 ש"ח, שמהווה שוויו של הציוד בו חוייבה על ידי המשיבה, כשטענה זו תהפוך לחלק מעילת התביעה שכנגד. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק-דין חלקי, ונותרה לדיון בבית משפט קמא - התביעה שכנגד בלבד.

2.          פסק דינו של בית משפט קמא

ביום 20.11.02 דחה בית משפט קמא את התביעה שכנגד, בהתייחסו לשתי סוגיות עיקריות. המערערת הגישה ערעור על דחיית התביעה שכנגד ואילו המשיבה הגישה ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות לטובתה, בתביעה שכנגד.

(א)       הפרת חובת תום הלב

בית משפט קמא קבע שבין הצדדים נכרת חוזה מחייב, ושהכתרתו בכותרת "זכרון דברים" אינה גורעת מתוקפו. עוד קבע, שאישור מועצת המנהלים של המשיבה היווה תנאי מתלה שלא התקיים (ללא אשמת אף אחד מהצדדים), ומשכך ההסכם בטל, והצדדים שבו לנקודת הפתיחה - לתקופה הטרום חוזית. (קביעה זו, כפי שיובהר עוד בהמשך, היא קביעה שגויה, על דעת שני הצדדים).

לצד קביעה זו, ולנוכח הראיות שנפרשו לפניו, הגיע בית משפט קמא למסקנה שהמשיבה הפרה את חובתה לנהוג בתום לב בשלב המו"מ. מסקנה זו הושתתה על טענתו של מר גוטמן - בה כפרה המשיבה - שהצדדים הסכימו שהמערערת תימכר "as is". השופטת הנכבדה קבעה שטענה זו נתמכת בעובדה שהמערערת חשפה לעיני נציגי המשיבה את מלוא המידע שהתבקש על ידיהם, מבלי שנחתם הסכם סודיות, ושמר גוטמן לא נחקר על דבריו. השופטת הנכבדה קבעה, שלא היה מקום לשנות מהסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם, ושעצם העמדת תנאים חדשים ושונים כתנאי לחתימה על ההסכם הסופי - עולה כדי חוסר תום לב.

אשר לטענת המשיבה שאישור המכר הותנה בבדיקת התאמת התוכנית העסקית ובדיקת הצהרות המערערת בדבר מצבה הכלכלי - קבע בית משפט קמא, שגם אם טענה זו נכונה - הרי שהמשיבה לא הראתה כל סיבה מוצדקת לסירובה לחתום על הסכם סופי. המשיבה לא הוכיחה בהקשר זה חוסר התאמה בולט או מהותי בין הנתונים שהופיעו בתוכנית העיסקית לבין אלה שנמצאו בפועל - לא באמצעות תצהירו ועדותו של מר שלומוביץ, לא באמצעות עדותו של מר אלון בן צדוק (להלן:- " מר בן צדוק"), ששימש ככלכלן המשיבה, ולא באמצעות עדותו של עו"ד בלושטיין (עמ' 6-7 לפסק הדין).